אין לשכתב/להעתיק את הטקסט, תוכן מקורי עם זכויות יוצרים..
שימור הוא פרקטיקה שנוכחת בתחומים רבים, וכבר בשורשה המילולי טמונה ההצדקה לקיומה. מציורים קאנוניים העוברים תהליכי שימור בידי צוותי מוזיאונים, דרך ארכיונים היסטוריים ומסמכים חזותיים, ועד למינים ביולוגיים הנשמרים במעבדות כדי לאפשר הבנה גנאלוגית של המגוון הביולוגי. בארכיטקטורה, שימור מבנים הוא סיפור אחר וייחודי. בשונה משאר התחומים, שימור מבנים לא מתקיים בחדרי חדרים או בארכיון סגור רחוק מהעין. הוא מתרחש בלב המרחב הציבורי. זהו הרגע שבו מבנה הנושא את סימני הזמן משנה את הופעתו, אך לא מאבד מהווייתו המקורית. הוא ממשיך לתרום למרקם העירוני ומספר סיפור על מרחב פיזי ותרבותי גם יחד.
שימור מבנים אינו מבקש להחזיר את המבנה לאחור בזמן, אלא לאפשר לו להמשיך ולהתקיים בהווה. בכך הוא מציב אתגר כפול: מצד אחד, נאמנות לחומר, לצורה ולהיגיון התכנוני המקורי; מצד אחר, התאמה למציאות משתנה, לצרכים עכשוויים ולתקנים עדכניים. המתח הזה, בין עבר להווה הוא שמגדיר את הפרקטיקה השימורית, והוא מלווה כל החלטה אדריכלית, הנדסית, עיצובית וחזותית המתקבלת לאורך הדרך, וגם נותר גם לאחר סיום העבודה, כשהוא נוכח במרחב בתצורתו החדשה בתוך מרחב משתנה תמידית.
למרות ההיבטים התרבותיים וההיסטוריים של השימור, מדובר בראש ובראשונה בפרקטיקה מעשית. תהליך שימור מתחיל לרוב בקריאה מדוקדקת של המבנה הקיים. בניסיון להיכנס לנעליים של צוות התכנון והבנייה המקורי, ישנם מספר קריטריונים שדרושים בשביל הבנת המבנה. זיהוי שיטות הבנייה המקוריות, החומרים, המערכות והקונסטרוקציה. מבנים היסטוריים רבים תוכננו ונבנו בתקופות שבהן הידע ההנדסי, התקנים והטכנולוגיות היו שונים בתכלית מאלה הנהוגים כיום. עבודת השימור מחייבת, אם כן, גישור בין עולמות. בין שלד קיים לבין דרישות עכשוויות של בטיחות, נגישות ופונקציונליות.
אחד האתגרים המרכזיים בתחום ההנדסי הוא חיזוק מבנים מבלי לפגוע בדימוי המקורי שלהם. חיזוק יסודות, קירות נושאים או תקרות נעשה לעיתים באמצעים גלויים, ולעיתים באמצעים סמויים, תוך שימוש בטכנולוגיות מתקדמות המאפשרות התערבות מינימלית. פתרונות כמו הזרקת חומרים, חיזוק מסגרות באמצעות פלדה או סיבי פחמן, ושיקום אלמנטים מקוריים תוך שמירה על חומריותם, משקפים את השאיפה לאזן בין יציבות ובטיחות לבין נאמנות למבנה הקיים ולצורתו.
הבחירה באמצעי החיזוק אינה טכנית בלבד. היא נובעת משאלה קריטית בכל הנוגע לשימור: עד כמה ראוי להתערב במבנה הקיים? האם התוספות החדשות יכולות להיות גלויות לעין או שהן פוגעות בתכנון המקורי ומשנות לחלוטין את אופיו? הרי אף אחד לא יצייר על ציור של פיקאסו או רמברנדט, ובו בזמן, איך מבנה בן כמה עשורים, לפעמים 100 שנה יכול לארח תחת קורותיו אנשים מבלי להוות סיכון עבורם. שאלות אלו זולגות מן התחום ההנדסי ומהוות חלק בלתי נפרד מהשיח האדריכלי.
במקביל לעבודה ההנדסית, הפרקטיקה האדריכלית בשימור עוסקת בשילוב מערכות עכשוויות בתוך מבנים שלא תוכננו להכילן. חשמל, מיזוג, אינסטלציה, תקשורת, מערכות בטיחות ונגישות, כל אלה חייבות לפעול בתוך הסטרוקטורות הקיימות ולפעמים אלה מהוות אתגר קשה שכן אותם מבנים תוכננו כשחלק מן התשתיות הללו לא התאפשרו מבחינה טכנולוגית. זהו תהליך של תכנון מדויק, שבו כל מעבר, תעלה או פתיחה מחייבים שיקול דעת מטעם הארכיטקטים.
ומעבר לפונקציה (שכאמור לא תמיד באה בעקבות הצורה כמאמר המשורר), האתגרים הנוספים הם גם בפן החזותי וגם בכל הנוגע לתפיסת הבניין בתוך הקונטקסט האורבני. מערכות מיזוג לא ייראו “טבעיות” כשהן ברורות לעין במסגרת בניין אקלקטי. אך זה יכול להיות שונה במבנה אחר. האם תוספת חדשה תבקש להיטמע במבנה הקיים, או שמא תדגיש את היותה זרה בהקשר המקורי? בל אלה נשאלים ומהווים את האתגר הטמון במתח שנמצא בין ישן לחדש. ועד כמה האחד גובר על השני בניסיון לשמר מורשת תרבותית בנויה.
כל אלה מהווים עוגן להופעתה של היסטוריה מורכבת, ולאו דווקא להציג נרטיב ברור יחיד ומובהק כפי שגישות אחרות בשימור מבצעות. השימור אינו מבקש למחוק את סימני השימוש, השחיקה או השינוי, אלא להגדיר את האופן שבו הם ממשיכים להתקיים. בכך, המבנה הופך למסמך חי של תהליכים תכנוניים, חברתיים ותרבותיים שהתרחשו, מתרחשים ויתרחשו לאורך השנים.
כל השיח הזה אינו מובן מאליו שכן במהלך המאה העשרים, ובמיוחד בשנות השישים והשבעים, מבנים רבים נהרסו בשם הקדמה, הפיתוח והאמונה בעתיד. המודרניזם האדריכלי, על זרמיו השונים, קידש לא אחת את הרעיון של התחלה חדשה, ולעיתים ראה בעבר מכשול שיש להסירו.
מדינת ישראל, שהוקמה מתוך אידיאולוגיה מודרניסטית מובהקת, מגמה זו הייתה בולטת במיוחד. זכור בהחלט הסיפור הכואב של הריסת בניין גימנסיה “הרצליה” בתל אביב לטובת הקמת מגדל שלום מאיר שהפך לאירוע מכונן בתודעה הציבורית. סמל למחיקת עבר אדריכלי לטובת חזון עתידי. רק בדיעבד החלה להתגבש ההבנה כי מדובר באובדן תרבותי עמוק, החורג מעבר לאובדן הפיזי של מבנה בודד. כדברי יגאל אלון: “עם שאינו מכבד את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.”
שנות התשעים שינו את המחשבה הזו, כשהשימור בישראל קיבל עיגון מוסדי. אל חוק התכנון והבנייה נוספה התוכנית שימור אתרים, ובעקבות כך, הוקמו ועדות שימור ברשויות המקומיות. השימור עבר ממחווה נקודתית של אדריכלים או פעילים תרבותיים למדיניות תכנונית סדורה, המשלבת שיקולים מקצועיים, משפטיים וציבוריים. לטוב ולרע. תהליך זה הגיע לשיאו עם תחילת שנות האלפיים, כשעם הקמת צוות השימור של תל אביב, זה פעל להפוך את “העיר הלבנה” לאתר מורשת עולמי מטעם אונסק”ו. מבנים שתוכננו בתקופת היישוב העברי, רבים מהם בהשפעת האוונגרד המודרניסטי האירופי, זכו להכרה בינלאומית והפכו לנכס תרבותי מרכזי.
ההכרה הזו השפיעה לא רק על מדיניות התכנון, אלא גם על האופן שבו העיר נתפסת, מצולמת ומוצגת. מושגים כמו “באוהאוס” או “עיר לבנה” הפכו לחלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי, וגם לשפה שיווקית השגורה בפיהם של אופורטוניסטים בעלי חוש עסקי. בתוך תהליך זה, השימור תרם ליצירת דימוי עירוני ברור וקריא כזה שניתן לתווך לקהל רחב, מקומי ובינלאומי כאחד. הדימוי הזה הפך לזיכרון אחד מנצח. כזה שדוחק זיכרונות אחרים. מה שמבהיר לנו שפעולת השימור היא אף פעם אינה ניטרלית והיא בהחלט פוליטית.
בתוך כל המכלול זה, צילום אדריכלות ממלא תפקיד משמעותי. צלם אדריכלות מלווה את השימור בשלבים שונים: תיעוד מצב קיים, ליווי תהליך התכנון והביצוע, והצגת התוצאה הסופית. אך מעבר לתיעוד הטכני, הצילום פועל כאמצעי קריאה והבנה של המבנה. צילום אדריכלות לשימור דורש רגישות מיוחדת לחומר, לאור ולפרטים. הוא מבקש להציג את המבנה לא כאובייקט מנותק העומד בפני עצמו, אלא כחלק מהמרקם העירוני המשתנה. זוויות הצילום, בחירת הרגע והיחס בין חזית לפנים מאפשרים להדגיש את המפגש בין שכבות הזמן: בין אלמנטים מקוריים להתערבויות חדשות, בין חומר ישן לטכנולוגיה עכשווית.
עבור קהל הרחב שאינו בהכרח בקיא בפרטי התהליך האדריכלי, הצילום הוא מגשר. הוא מספר את סיפורים של המבנים ומאפשר למורשתם להמשיך הלאה. בכך, צילום אדריכלות אינו רק ייצוג של תוצאה מוגמרת, אלא חלק מהאופן שבו השימור נתפס ונחווה בקרב קהלים. שימור מבנים אינו מבקש לעצור את הזמן. הוא פועל מתוך ההבנה שהזמן ממשיך, וכי מבנה הוא גוף חי, הצובר שימושים וצופה בדורות מתחלפים. היסטוריון האמנות אלויס ריגל כתב כי ערכו של מונומנט אינו נובע רק מן הרגע שבו נוצר, אלא מן הזמן שחלף ומהחותם שהותירו בו פגעי הזמן. תפיסה זו מדגישה את השכבתיות כערך, ולא כבעיה.
שינוי ייעוד ושימוש חוזר במבנים משומרים הם חלק בלתי נפרד מהמשכיות זו. מבנים שזוכים לחיים חדשים. בין אם כחללי תרבות, מגורים או מוסדות ציבור, המבנים ממשיכים עם כל הזמן שעבר מאז נבנו, למלא תפקיד פעיל בעיר. השימוש העכשווי אינו מבטל את עברם, אלא מוסיף לו שכבה נוספת. שימור מבנים הוא פרקטיקה מורכבת, המשלבת בין אדריכלות, הנדסה, תרבות וזמן. הוא מבקש לאזן בין נאמנות לחומר ולהיסטוריה לבין הצורך בהתאמה למציאות משתנה. בתוך תהליך זה, צילום אדריכלות משמש כלי מרכזי לא רק כתיעוד קונקרטי, אלא כאמצעי להבנה, תיווך והמשכיות.
צילום מבני שימור תחילתו בהתבוננות. לאו דווקא עם העמדת המצלמה. ולא בדיוק מול החזית. המבנים לא מספרים את סיפורם מזווית אחת בלבד. המבט יכול להיות גם אלכסוני, צדדי או תקריב של פרט אדריכלי מסוים חושף את אופיים באופן ברור יותר. מרפסות מעוגלות, קווים אליפטיים, מעקות, חלונות סרט או פרטים דקורטיביים. דברים שהגדירו בתולדות האדריכלות ומעטרים גם את המבנים הללו, מבקשים צילום שמדגיש את הרכות והמורכבות הצורנית שלהם, בניגוד למבנים כיום המתבססים על גיאומטריות חדות ופשוטות יותר.
בצילום מסוג זה, תשומת הלב מופנית גם לפרטים הקטנים: מפגש בין חומרים, סימני שחיקה, טקסטורה של טיח או אבן, וקצב פתחים החוזר על עצמו לאורך החזית. תקריבים מאפשרים להבליט שכבות זמן ולהראות כיצד המבנה התיישן, השתנה והותאם, מבלי לאבד את זהותו. במקביל, צילום רחב יותר מציב את המבנה בתוך ההקשר העירוני שלו. הרחוב, קו הבניינים, האור והצל, כל מרכיבים שתורמים למבנה ומדגיש את מקומו כחלק ממרקם חי ולא כאובייקט מנותק.
בחירת הצבע והאור היא חלק בלתי נפרד מהקריאה האדריכלית. צבע נכון בצילום מאפשר לחומריות המקורית להופיע באופן נאמן, ולהבחין בין ישן לחדש, בין תוספת עכשווית לבין אלמנט היסטורי. תהליך העריכה משמש כאן ככלי של דיוק: ניקוי פרטים כמו גדרות זמניות, כלי רכב או פרטים שאינם חלק מהמבנה, מאפשר למבט להתמקד באדריכלות עצמה ובכל ההקשר שסובב בה ומגדיר אותה.
כך, צילום מבני שימור אינו רק תיעוד של תוצאה סופית, אלא פעולה של פירוש. הוא מציע מבט שמכבד את הזמן, מדגיש את הייחוד הצורני של מבנים היסטוריים, ומאפשר להם להמשיך ולהיקרא, לא רק כאובייקטים מן העבר, אלא כמרחבים פעילים בהווה.
במבט זה, השימור והצילום משמשים כמתודות הפועלות לאותה מטרה. לעיצוב הזיכרון התרבותי שלנו, להבנת המרחב בו אנחנו חיים ושניהם מבקשים להתעכב, להתבונן ולהבין לפני שפועלים. בתוך עיר דינמית, שבה שינוי הוא מצב קבוע, הן מאפשרות רציפות לא כהקפאה של העבר, אלא כהמשך פעיל שלו בהווה. השימור הוא הוספת פרק בתוך מהלך ארוך שנים והצילום תופס את הפרקים האלה בעת התרחשותם.
נישה נוספת עם חפיפה חלקית היא צילום אתרי מורשת. לפעמים אלו הם מבני עתיקים(אך לפעמים גם מודרניים, כמו ביד ושם) שיש להם פן היסטורי וגם אדריכלי. ההתחשבות באתרים אלה הם כמו לצילום אדריכלות של מבני שימור ואין גישה מיוחדת אלא אם קשורה לייחודיות של אותו המקום. להלן מספר דוגמאות של צילום אתר מורשת כמו יד ושם.
אפשר לראות פרויקטים נוספים בצילום אדריכלות שצילמתי באתר שלי.
בכבוד, מקס דופלי, צלם אדריכלות
מקווה שנהניתם לקראו
דוגמאות נוספות של צילום בניינים היסטוריים ואתרי שימור
